מגזין

משנות ה-20 ועד שנות ה-2000: ריאת הברזל עדיין מחזיקה חיים

המכשיר המסורבל בעל המימדים המפלצתיים לא עבר מהעולם ומאפשר עדיין לשלושה חולי פוליו אמריקאים להמשיך לנשום

שלושה אנשים בגיל הזהב, שתי נשים וגבר בשנות השבעים והשמונים לחייהם, הם כנראה אחרוני המשתמשים בעולם ובוודאי בארה"ב בריאת ברזל. שלושתם חלו בילדותם בפוליו, שיתוק ילדים. כאשר הופיע "חיסון סאלק" - התרכיב בזריקה על שם הרופא הווירולוג היהודי-אמריקאי ד"ר יונה סאלק - כאמצעי טיפולי מהפכני כנגד המחלה, הוא הביא לכך שגם חוסל אחד המראות היותר נפוצים והיותר קשים באותה התקופה: שורות-שורות של ריאות ברזל שהוצבו בבתי חולים ויועדו לסייע לקורבנות המגיפה לנשום.

אולם, כך מתברר, השימוש במכשור החיוני הזה להצלת חיים לא עבר מן העולם. שלושת האמריקאים – מרתה ליליארד בת 70 מאוקלהומה, מונה רנדולף בת 82 מקנזס סיטי ופול אלכסנדר בן 71 מדאלאס - עדיין משתמשים במכשיר בעל המימדים המפלצתיים. לכל אחד מהם יש ריאת ברזל משלו. אצל אחד מהם היא מוצבת במרתף הבית, אצל אחרת בחדר השינה.

ריאת ברזל. צילום Centers for Disease Control and Prevention's Public Health Image Library

אחת הבעיות שעליהם להתמודד עימה והם לעתים ממש חסרי ישע מולה הוא המחסור החמור בחלפים. ריאות הברזל שלהם עלולות בכל רגע לשבוק חיים. מרתה לילארד פנתה בדצמבר שעבר למיליוני גולשי אינטרנט כדי שינסו לסייע לה.

לילארד נדרשת רק לישון בתוך ריאת הברזל שלה כאשר היא לכודה בתוכה מבהונות הרגליים ועד הראש במהלך הלילה. גם מונה רנדולף יכולה לשהות חלק מהיממה מחוץ למכשיר, בעוד שאלכסנדר מוגבל יותר משתיהן: הוא לכוד בתוך הריאה שלו כל היום וכל הלילה.

בתחילת המאה שעברה התפרצה בארה"ב מגפת פוליו. ילדים רבים הוכנסו לבידוד והסגר מחשש שהם מידבקים. קרובי משפחתם לא הורשו ללכת ללוויותיהם אם מתו בבית החולים. המחלה הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-50 עדיין העריך ה-CDC כי יותר מ-15 אלף מקרי שיתוק ילדים מתרחשים מדי שנה בארה"ב בלבד. עשור קודם היה מספרם 35 אלף.

ב-1938, הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט אובחן כנכה בשל פוליו. הוא ייסד קרן לאומית שמימנה פיתוח חיסון כנגד המחלה. פחד הציבור מפני הפוליו סייע לקרן בהשגת תרומת לצורך פיתוח חיסון. אלא שהניסויים בתכשירים שונים שהוצעו נקלעו למבוי סתום. התברר שהם מסוכנים וחסרי תועלת מעשית. נדרש זמן רב כדי לגלות כיצד הנגיף מחולל המחלה חודר לגוף והיכן הוא מתמקם.

תרשים מנגנון הפעולה של ריאת הברזל

ריאת הברזל מבוססת על צילינדרים מווסתי לחץ שמזרימים חמצן לריאות של המטופל, על ידי יצירת ריק, ואקום. רוב חולי הפוליו שנדרשו להשתמש בהן עשו זאת במשך שבוע-שבועיים עד שהצליחו לעבור לנשימה עצמונית, אבל עבור חלק מחולי הפוליו המחלה גרמה נזק בלתי הפיך לריאותיהם ולכן השימוש בריאת ברזל היה הכרחי

ב-1948 החל ד"ר סאלק, בעקבות פניית הקרן, להתרכז במחקר הפיתוח שלו. הוא הצליח במשימה: במעבדתו פותח החיסון הראשון באמצעות נגיף מומת. הניסויים הראשונים נעשו בקופים ובהמשך בקבוצה קטנה של חולי פוליו. רק אחר כך ניתן החיסון לאנשים בריאים. ראשוני המחוסנים היו עובדי המעבדה של ד"ר סאלק, אשתו וילדיהם. בשנים 1955-1952 נבדק כבר החיסון על כמיליון ילדים בארה"ב. החיסון הוכרז כבטוח לשימוש ב-12 באפריל 1955, ביום השנה למותו של הנשיא רוזוולט וההכרזה הופיעה בראש החדשות בטלוויזיה וברדיו.

ד"ר סאלק החליט שלא לרשום פטנט על החיסון אלא לשחרר אותו לנחלת הכלל. כאשר נשאל על כך, השיב: "אין על זה פטנט. האם אפשר לרשום פטנט על השמש?" בהמשך עמד בראש קמפיין הסברתי כדי שהחיסון יהיה חובה. "יש כאן מחויבות מוסרית", אמר. ואמנם, במהלך העשורים הבאים מוגרה מחלת הפוליו בשיטתיות ברחבי העולם. רק במדינות שהתנגדו לחיסון עדיין יש התפרצויות של המחלה, ביניהן לאוס, סוריה וקונגו. בשלוש אחרות היא אנדמית: אפגניסטן, פקיסטן וניגריה. בניו דלהי בהודו הוכרז "יום חיסון לאומי" ראשון רק בשנה שעברה. אשתקד גם נמסר מה-WHO שאובחנו בכל העולם 37 מקרים חדשים.

החשש הגדול שעדיין קיים: הורי ילדים שמסרבים לחסנם בנימוקים שונים ומשונים יגרמו לכך שילד חולה יטוס לאזור גיאוגרפי אחר ועלול להדביק בטיסה ילדים לא מחוסנים וכך יופץ הנגיף מחדש.

ארה"ב הכריזה על הכחדת המחלה ב-1979 הודות לחיסונים נגד הפוליו שנעשו חובה. עם זאת, על פי הערכה, 500-350 אלף חולי פוליו בארה"ב שרדו והם כיום בגירים. ברבים מביניהם השיתוק היה חלקי או קל יחסית והם מתפקדים היטב ביומיום. בין הידוענים שחלו בילדותם: אלוף הגולף ג'ק ניקלאוס ושחקנית הקולנוע מיה פארו שבילדותה שהתה בתוך ריאת ברזל שמונה חודשים.

שישה לילות בשבוע נאלצת מרתה ליליארד בת ה-70 לישון בריאת הברזל שבמרתף ביתה – מכונה כבדה, רעשנית, חצי כוח סוס, מעל 300 ק"ג משקלה, בת 75 שנה, צינור ברזל ארוך, לערך 2.25 מטר, "הנראה כמו תנור תעשייתי או צוללת צהובה"

ריאת ברזל. "לישון בתוך צוללת צהובה"

ריאת הברזל מבוססת על צילינדרים מווסתי לחץ שמזרימים חמצן לריאות של המטופל, על ידי יצירת ריק, ואקום. רוב חולי הפוליו שנדרשו להשתמש בהן עשו זאת במשך שבוע-שבועיים עד שהצליחו לעבור לנשימה עצמונית, אבל עבור חלק מחולי הפוליו המחלה גרמה נזק בלתי הפיך לריאותיהם ולכן השימוש בריאת ברזל היה הכרחי.

בתחילת שנות ה-2000, כאשר התמעט מספרם של משתמשי ריאת הברזל הוותיקה (ב-2013 מספרם בארה"ב, על פי הערכות, היה שישה-שמונה בלבד) עודדו אותם חברות בתעשיית הציוד הרפואי, כמו Philips Respironics, לעבור למכשירים תומכי נשימה חלופיים. החברה אף הודיעה ב-2004 כי איננה יכולה עוד להתחייב שיימצאו במחסניה חלפים למכשירים הישנים. אחת החברות שניסתה לסייע למרתה ליליארד באופן זמני היתה חברה מאוקלהומה מתחום תעשיית החלל, שתכננה לייצר את החלפים בקו ייצור קטן בסין.

לישון ב"תנור תעשייתי" במרתף הבית

סיפורה של מונה רנדולף, המבוגרת מבין שלושת משתמשי ריאת הברזל האחרונים, ממשיך מעת לעת למשוך את תשומת ליבה של התקשורת האמריקאית. באוגוסט השנה למשל, הקדיש לה המקומון "קנזס סיטי סטאר" כתבה מצולמת. סופר בה כיצד בגיל 20 נדבקה בנגיף, בעת שהמתינה לאוטובוס בדרכה לביתה, בתום יום עבודה. היה זה שלושה ימים בלבד לאחר שהחלה בעבודתה החדשה ושלושה חודשים לפני נישואיה. "חשתי כאילו הראש שלי עומד להתפצל לשניים", סיפרה. היה לה חום גבוה, צמרמורות, קושי הולך וגובר לראות ולשמוע. "העצבים נמתחו עד הקצה". בתוך שעות מעטות גופה נחלש וביום השני או השלישי היו לה קשיי נשימה. רופא בבית חולים מקומי "הכניס אותי מיד לריאת ברזל".

ב-1955 אושר, כאמור, תרכיב החיסון, אולם בעדיפות ראשונה לילדים. רנדולף כבר נחשבה לבגירה והרופאים הביעו חשש שבחיסון יש משום סיכון קטן לבריאותה. כיום היא מוגבלת בתנועות ידה הימנית, המוטוריקה העדינה, שבכל זאת אפשרה לה לכתוב, "עזבה אותי רק בשנים האחרונות". בידה השמאלית איננה יכולה להשתמש 60 שנה. כשאובחנה המחלה לא יכלה לסבול רעש, אפילו כאשר בני משפחה דיברו ביניהם בסמוך לה. "הם נשמעו שורקים וגרמו כאב לאוזניים". היא גם לא סבלה אור ואמה כיסתה את החלונות בשמיכות. היא טופלה, בין השאר, בבית החולים שבו טופל בשעתו הנשיא פרנקלין רוזוולט.

בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, סיפרה, החמירו תסמיני הפוסט-פוליו הכוללים, בין השאר, קרעים ברשתות העצבים והיה עליה לחזור לריאת הברזל כדי לישון בלילה. כיום, שישה לילות בשבוע היא ישנה בריאת הברזל שבמרתף ביתה – מכונה כבדה, רעשנית, חצי כוח סוס, מעל 300 ק"ג משקלה, בת 75 שנה, המצאה מתחילת שנות ה-20 - צינור ברזל ארוך, לערך 2.25 מטר, "הנראה כמו תנור תעשייתי או צוללת צהובה". במהלך היום היא משתמשת במכונת ה-CPAP המודרנית לצורך הנשימה הסדירה.

כדי להיכנס לריאת הברזל שלה בערב היא נעזרת בבעלה ובבן משפחה נוסף או במתנדב ובמקרה שהם עסוקים, היא שוכרת לשם כך אדם אחר, "כי פעולת הכניסה לתוך הריאה נמשכת יותר משעה". יש גם צורך לכסות אותה בשמיכות, להתאים את תנוחת הידיים, הראש והרגליים כדי שהשכיבה הממושכת ללא תנועה תהיה בכל זאת נוחה. כל קמט בפיג'מה שלה עלול להפריע לשינה. יש גם צורך להדק סביב הצוואר את הצווארון המיוחד. הראש בולט מתוך המכונה. בבוקר, מישהו צריך לסייע לה לצאת מריאת הברזל. מעל 36 שנה, זוהי שגרת יומה.

סיוט הלילה של מרתה ליליארד

פול אלכסנדר חלה ב-1952 בהיותו בן שש. הוא הוכנס מיד לריאת ברזל. היא הוצבה במרכז סלון ביתו. חרף תלותו במכונה, סיים לימודי משפטים ואף לימד באוניברסיטת טקסס. ב-2015 החלו בעיות התחזוקה של ריאת הברזל וחבר העלה ליוטיוב סרטון שבו הציג את הבעיה כדי לחפש מישהו שידע לעזור במציאת חלפים. בסופו של דבר, חברת מעבדות לניסויים במכשור הנדרש לשמירת איכות הסביבה בטקסס נחלצה לעזרתו.

מרתה ליליארד נדבקה בפוליו בהיותה בת חמש, "ביום הולדתי, כאשר אירחתי מסיבה לחברי הגן בפארק שעשועים". תשעה ימים אחר כך הופיעו התקפי כאב חדים בצווארה, היא התקשתה להרים את הראש מהכרית. הוריה חשבו שזו בסך הכל שפעת קיץ אך מומחה לבעיות שדרה אישר: פוליו.

ריאת הברזל של מרתה ליליארד, שיכולת הנשימה שלה כיום עומדת על כ-20% מזו של אדם בריא, היא למעשה חיבור של שתי ריאות ישנות: האחת קיבלה במתנה מארגון צדקה והאחרת קנתה ממישהו במדינת יוטה לאחר התמקחות על המחיר: הוא דרש 25 אלף דולר, היא הורידה ל-8,000

"אמא, כמו כל האמהות של הילדים שחלו", סיפרה ליליארד בראיון לאתר הטכנולוגיות "גיזמודו", לא ידעה אז אם מדובר בנגיף או בחיידק וכיצד בכלל נדבקים בצרה הזאת". בשנה שקדמה להידבקותה דווח בתקשורת על 58 אלף מקרי פוליו מאובחנים בארה"ב, מעל 21 אלף נותרו משותקים חלקית או באופן קשה יותר. 3,145 חולים מתו. "בריכות שחייה ואולמות להצגות וסרטים נסגרו בפני ילדי הפוליו מחשש שידביקו אחרים", סיפרה.

כיום, בעיית החלפים אצלה אקוטית: אם אחד מהרכיבים החשובים ביותר כושל, קרוב לוודאי שלא יימצא לו חלף. החברה שייצרה את הצווארון המיוחד העלתה לפני כמה שנים את מחירו ל-200 דולר ואחר כך הפסיקה לייצרו. לא היה לו ביקוש. עתה קיים גם חשש לתקלות חשמל תכופות. אזור מגוריה מכונה "סימטת הטורנדו" ולא מכבר פקדה אותו סופת שלגים והבית היה מנותק לזמן מה מחשמל.

ליליארד, שיכולת הנשימה שלה כיום עומדת על כ-20% מזו של אדם בריא, חיה לבדה עם שלושה כלבים ו-20 שממיות באקווריום. ריאת הברזל שלה היא למעשה חיבור של שתי ריאות ישנות: האחת קיבלה במתנה מארגון צדקה והאחרת קנתה ממישהו במדינת יוטה לאחר התמקחות על המחיר: הוא דרש 25 אלף דולר, היא הורידה ל-8,000. סבה שהיה מהנדס המציא עבורה מערכת מכנית שנועלת את המשטח הקשיח של המיטה, עליו היא ישנה. כמו כן החליף עבורה את מראת האלומיניום המקורית במראת זכוכית רגילה כדי שתוכל לראות את הנעשה בדירתה. מהנדס אחר התקין עוד מערכת להידוק הצווארון וכן מאוורר. שני חלקים אלה כבר הוחלפו עשר פעמים.

ליליארד סובלת מעקמת סקוליוזיס. לא ניתחו אותה כשהיתה ילדה כי הרופאים העריכו שלא תאריך ימים לגיל העשרה. כשבגרה, הם סברו שכשורדת פוליו לא תחזיק מעמד בניתוח שמחייב הרדמה כללית ותחדל לנשום. החשש הזה, שמא תחדל לנשום בשנתה ותמות, מלווה אותה גם כיום.

נושאים קשורים:  ריאת ברזל,  מגיפת פוליו,  פוליו,  חיסון לפוליו,  מגזין,  חדשות
תגובות